אינפלציה היא מונח כלכלי המתאר תהליך של עלייה כללית ומתמשכת של רמת המחירים במדינה או בשוק מסוים.

תופעת האינפלציה מלווה כרגיל, בירידה מתמשכת בערכו של המטבע המקומי. כוח הקנייה של המטבע פוחת, כלומר התמורה המתקבלת עבור כל יחידה של המטבע הולכת וקטנה. כמו כן, ערכו של המטבע יורד בהשוואה למטבעות של מדינות אחרות, בהן שיעורי אינפלציה נמוכים יותר, תופעה המכונה "פיחות מתמשך". עם זאת, כיוון ששער החליפין (ערכו של כל מטבע ביחס למטבעות אחרים) מושפע גם מגורמים נוספים, לא תמיד רואים קשר ברור בין האינפלציה לשער החליפין. אינפלציה מוסברת לעתים כמצב קבוע בו "הרבה כסף רודף אחרי מעט סחורות ושירותים". כלומר, כמות הכסף (כשטרות נייר, או במתכות יקרות) גדלה בקצב מהיר יותר מהגידול בסך כל הסחורות והשירותים המוצעים בשוק.

מצב מתמשך של פער כזה בין כמות הכסף לכמות הסחורות והשירותים מוסבר על–ידי רוב הכלכלנים בהגדלה מתמשכת של היצע הכסף, על–ידי הממשלה או הבנק המרכזי (שהוא, ברוב המקרים, הגורם המורשה לעשות זאת). דוגמה טיפוסית להגדלה כזו בהיצע הכסף קיימת במצב של מלחמה או אי–יציבות פוליטית, כאשר שליטים וממשלות מנפיקים מטבעות או שטרות כסף לעתים קרובות, בשעה שבכמות הסחורות והשירותים אין שינוי (או שיש אפילו צמצום). הגדלת היצע הכסף עשויה להיווצר, גם על–ידי גורמים אחרים. לדוגמה, גילוי כמויות גדולות של זהב וכסף על–ידי הספרדים באמריקה הוביל לעלייה של 300 אחוז במחירים בספרד במהלך המאה השש–עשרה (ההשפעה על האינפלציה במדינות אחרות הייתה קטנה בשל ההיקף המצומצם של המסחר הבינלאומי).

לעומת זאת, תיתכן אינפלציה שסיבתה היא צמצום משמעותי בכמות הסחורות והשירותים במדינה, בלי שיהיה צמצום מקביל בכמות הכסף. מצב כזה עשוי להיגרם, למשל, בעקבות תקופה מתמשכת של בצורת או צמצום מתמשך בשטחים הראויים לעיבוד חקלאי.

המצב ההפוך לאינפלציה הוא של דפלציה, בו קיים תהליך של ירידה כללית ומתמשכת במחירים.

מונחים מוכרים אחרים הם:

היפר-אינפלציה (אינפלציה דוהרת) המתאר מצב בו ישנה אינפלציה גבוהה כאשר שיעור האינפלציה הולך וגדל מבלי להגיע לשווי משקל.

יציבות מחירים, המתאר מצב בו אין שינוי או שיש שינוי זעיר ברמת המחירים.

רפלציה, מעבר ממצב דפלציוני ליציבות מחירים או אף לאינפלציה מתונה, או מיתון של תהליך דפלציוני.

אינפלציה בהיסטוריה

תופעות שניתן לכנותן אינפלציה התרחשו לפרקים במהלך ההיסטוריה, מאז תחילת השימוש הנרחב בכסף. דון פארלברג, ב"ניתוח והיסטוריה של האינפלציה" שלו מונה 15 מקרים בולטים שהתרחשו במהלך אלפיים השנים האחרונות, החל ברומא העתיקה (בין שנת 300-150) וכלה בארצות הברית (1987-1933). מקרים בולטים היו האינפלציה בתקופת הדבר השחור (1351-1347), ספרד במאה השש עשרה, ארצות הברית בזמן מלחמת העצמאות ומלחמת האזרחים והמהפכה הצרפתית.

במאה העשרים היה מספר רב של מקרים של אינפלציה מהירה במיוחד או היפר-אינפלציה. דוגמאות מוכרות הן גרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה, רוסיה אחרי פירוק ברית המועצות, ברזיל בין 1933 - 1988, סין בתקופת מלחמת האזרחים והמהפכה הקומוניסטית, ארגנטינה (מספר פעמים בעשרות השנים האחרונות) וישראל בין 1973 ו-1985.

על–פי פארלברג, כל המקרים בהם התרחשה אינפלציה נבעו מ"שינוי במכנה המשותף לכל המחירים — כסף". ניתן להבחין, עם זאת, בשני סוגים עיקריים של התרחשות אינפלציונית: מהלומה אינפלציונית קצרה ואלימה, שבאה בעקבות אירוע טראומטי כמו מלחמה, מהפכה או שינוי מוניטרי משמעותי; ואינפלציה מתמשכת, שבה שיעור העלייה השנתית במדד המחירים היה נמוך יותר, שנבעה בדרך כלל משימוש במדיניות מוניטרית אינפלציונית לאורך זמן.

"מהלומות אינפלציוניות" התרחשו במקרים כמו הדבר השחור שגרם למות חלק נכבד מהאוכלוסייה באמצע המאה הארבע עשרה, אינפלציית ג'ון לואו באנגליה (1720-1717) בעקבות הכנסת כסף נייר לשימוש, מלחמת העצמאות של ארצות הברית (1780-1775), המהפכה הצרפתית (1796-1790), מלחמת האזרחים בארצות הברית (1865-1861), המשבר הכלכלי בגרמניה (1923-1910) והמשבר ברוסיה (1924-1913) סביב תקופת מלחמת העולם הראשונה, המשבר בהונגריה (1946-1945) אחרי מלחמת העולם השנייה, והמשבר בסין (1949-1937) בזמן מלחמת האזרחים והמהפכה הקומוניסטית. את המקרים הללו אפיינו אבדן שליטה על המטבע, כלומר, על הדפסת הכסף, או הדפסת כסף יזומה בהיקף גדול על–ידי שליטים שעלו במהפכה כדי לממן את הוצאותיהם, לשלם לחיילים, לשחוק חובות חיצוניים, וכדומה. חריג בולט הייתה אינפלציית הדבר השחור, שנבעה מצמצום חד בכמות הסחורות בעקבות הירידה החדה בגודל האוכלוסייה.

"אינפלציה מדורגת" התרחשה לאורך שנים באימפריה הרומית (301-150), שם נהגו הקיסרים לדלל את אחוז המתכות היקרות במטבעות שטבעו; בספרד במאה השש–עשרה שם, כפי שמתאר חואן דה מריאנה ב"מסה על השתנות הכסף" התלווה להזרמת הבוליון מאמריקה גם דילול באחוז המתכות היקרות במטבעות; בברזיל (1988-1937) שם עשתה הממשלה שימוש מסיבי בהרחבה מוניטרית; בארצות-הברית (1988-1933) שם התרחשה הרחבה אינפלציונית כחלק ממדיניות הניו-דיל ומאוחר יותר הקיינסיאנית; וכן הלאה.

בשנת 2007-2008 התרחש תהליך אינפלציה במדינת זימבבואה, אשר הגיע לעליית מחירים של כ- 2,000,000% ביום. עקב עליית המחירים המואצת נאלצה ממשלת זימבבואה להדפיס בכל זמן קצר שטרות כסף עם יותר ויותר אפסים כדי לאפשר שימוש יעיל בהם. השטר הגדול ביותר שהודפס היה של 100 מיליארד דולר זימבבואה, שהודפס בתחילת שנת 2008 ולאחר כשבוע הוחלף בסדרת שטרות חדשה שבה הורדו 10 אפסים מהמספר.

התאוריה המוניטריסטית

התאוריה המוניטריסטית, שנציגה הבולט ביותר הוא מילטון פרידמן  גורסת כי אינפלציה היא תופעה מוניטרית הנובעת מגידול בהיצע הכסף (או בכמות הכסף כפול 'מהירות המחזור' של הכסף) בשיעור הגבוה מההתרחבות בגודל הכלכלה. גידול זה נובע תמיד, בעיקרו, משינוי יזום של היצע הכסף על ידי הממשלה או על ידי הבנק המרכזי, והוא מבוצע בעיקר באמצעות שינויים בשערי הריבית או בהזרמה ישירה של כסף ("הדפסת כסף"). שינויים כאלו קובעים את "יוקר" הכסף לגורמים המתווכים את היצע הכסף לציבור, כמו בנקים וגורמים פיננסיים מוסדיים אחרים.

מבחינתם של המוניטריסטים, הנתון החשוב ביותר להיצע הכסף (בארצות הברית) הוא M1, שהוא סכום הכולל את סך כל המטבעות וכסף הנייר שבמחזור (M0) בתוספת סכומי הכסף הנמצאים בחשבונות המחאות (עובר-ושב).

בהשפעת ארצות הברית ובריטניה, הפכה התאוריה המוניטריסטית למקובלת בין כלכלנים וראשי בנקים מרכזיים בעולם, אם כי במרכז אירופה היא פחות מקובלת. ראשי בנקים מרכזיים מהאסכולה הזו, רואים את תפקידם כבקרה של היצע הכסף המצרפי כך שיוותר ברמה אחידה לאורך זמן, בעיקר באמצעות שינויים בגובה הריבית שקובע הבנק המרכזי.

בישראל, מנוהלת מדיניותו של בנק ישראל לפחות מאז אמצע שנות השמונים בהתאם למדיניות המוניטריסטית, כשנגיד הבנק הנוכחי, סטנלי פישר, נחשב אחד המוניטריסטים הבולטים היום. מדיניותו של בנק ישראל לאורך השנים כוונה, בהתאם לתפישה המוניטריסטית, לרסן את האינפלציה ולקבע גידול בקצב אחיד של היצע הכסף במשק באמצעות קביעת ריבית בשיעור גבוה יחסית, כך שלקיחת הלוואות נעשית יקרה יותר. הגבלה עקבית כזו של הגידול בהיצע הכסף נחשבת לסיבה לקיום אינפלציה ברמה נמוכה לאורך שנים.

התאוריה האוסטרית

התאוריה האוסטרית של האסכולה האוסטרית  מעלה טענה בסיסית דומה לזו של המוניטריסטים בקביעתה כי אינפלציה היא גידול בכמות הכסף והאשראי כשהכוונה היא לכמות הכסף שבמחזור ולכסף "בשלות אפס", המכונה MZM, שהוא סך כל הכסף הזמין באופן מיידי לבעלי חשבונות בנקים. שינוי חריג בהיצע הכסף יכול להיגרם, על פי התאוריה האוסטרית, אך ורק בעקבות מדיניות יזומה של הדפסת כסף על ידי הממשלה או הבנק המרכזי.

הגישה האוסטרית שונה מן הגישה המוניטריסטית בכך שהיא אינה בוחנת את כמות הכסף אלא את איכות הכסף. לפי גישה זו, אין דבר רע באופן מובנה בגידול או בקיטון בהיצע הכסף (ובעקבותיו במחירים), כל עוד אלו קשורים ונקבעים על פי שינויים ממשיים בשוק.

דוגמה מובהקת לחילוקי הדעות בין האסכולות ניתן למצוא בהתנהגות המשק האמריקני בשנות העשרים, קודם לשפל הכלכלי הגדול. על פי תפישת האסכולה המוניטריסטית, התנהגותו של הבנק הפדרלי לאורך העשור הייתה ראויה לשבח, כיוון ששמר על יציבות המחירים ועל גידול קבוע וסדיר בהיצע הכסף.

על פי תאוריית מחזור העסקים של האסכולה האוסטרית, לעומת זאת, בגלל ייעול ושיפור הליכי הייצור לאורך שנות העשרים, הייתה צריכה להתרחש בארצות הברית ירידת מחירים מסוימת (כלומר, דפלציה) והעובדה שבפועל הייתה עליה בהיצע הכסף ועלייה קלה במחירים מעידה על כך שהבנק הפדרלי נקט למעשה צעדים אינפלציוניים משמעותיים.

במלים אחרות, על פי הגישה האוסטרית, ההתמקדות אינה צריכה להיות בכמות הכסף כעניין טכני גרידא. לתפישתם, כאשר יש שינויים בהיצע הכסף הנובעים מייעול ייצור, זרימת השקעות חוץ או, לחלופין, אסון טבע או העלאת מחיר בגלל שינוי חריף בהיצע של משאב, יש להתיר למשק "לבטא" שינוי זה באמצעות אינפלציה או דפלציה זמניות. אלו לא יימשכו כל עוד לא יהיה להן תמריץ בפעולות של הבנק המרכזי. מסיבה זו, גורסת "הגישה האוסטרית" כי אסור להעניק לבנק המרכזי שליטה באספקת הכסף ויש להותיר זאת לכוחות השוק (גישה זו מעדיפה חזרה ל"תקן הזהב").

היפר-אינפלציה

ישנה הסכמה כללית בין כל הגישות כי אינפלציה ברמות גבוהות היא תמיד תופעה שלילית ומזיקה, עם השלכות חמורות על תפקודו של כל משק. בין התופעות הקשות הנובעות מהיפר-אינפלציה או אינפלציה גבוהה:

* פגיעה חמורה באנשים שהכנסתם קבועה (לא מוצמדת למדד) ומתקבלת במטבע המקומי כמו עובדים שכירים (ובפרט עובדים בעבודות מזדמנות), גמלאים ועוד. זאת לעומת בעלי נכסים (בעיקר נדל"ן), בעלי הכנסות במטבע זר, עובדים שכירים שיש להם הסדרי הצמדה למדד, שהאינפלציה משפיעה עליהם הרבה פחות.

* פגיעה באנשים הנמצאים בסוף "שרשרת" העברת הכספים. לדוגמה, קבלן משנה שמקבל סכום כסף עבור ביצוע עבודה, נהנה מן הכסף יותר מאשר העובדים שהוא שוכר לצורך ביצוע העבודה. זאת משום שערך הכסף יורד במהירות, ולפיכך, כשהעובדים יקבלו את שכרם, הכסף יהיה שווה פחות מאשר ביום שבו קיבל אותו הקבלן המעסיק אותם. כשהאינפלציה נוצרת כתוצאה מהגדלה יזומה של אמצעי התשלום ("הדפסת כסף"), היא פועלת לטובת הקרובים לשלטון או לבעלי ההון. במקרים כאלה, קל יותר לאנשים הקרובים למוקדי הכוח, לקבל תקציבים מתוך "הכסף המודפס", וכיוון שערכו יורד במהירות בתהליך האינפלציוני, הם נהנים ממנו יותר מאשר הכפופים להם. בנקודה מסוימת, הגידול באמצעי התשלום מתבטל מאליו עקב עליית המחירים, ואף הופך לקיטון עקב הירידה בערך המטבע.

* קושי בתכנון תקציבים לטווח ארוך. קשה לדעת מה יהיה גובה המחירים, ומה יהיה ערכו של המטבע המקומי בטווח של כמה חודשים קדימה. בישראל, לדוגמה, בראשית שנות ה-80, נאלצה הממשלה לנקוב את תקציב המדינה בדולרים אמריקניים, כיוון שאי אפשר היה לחזות את השינוי בערך השקל בטווח של שנה.

* עליה ברמת אי-הוודאות שבה פועלים משקיעים וכתוצאה מכך קיטון בהשקעות ובחיסכון.

* כאשר האינפלציה יוצאת משליטה והופכת להיפר-אינפלציה, נגרמים שיבושים קשים בכל מערכות החיים הכלכליות, ובמיוחד במערכות גבייה ותשלומים. בישראל, לדוגמה, בשנות השמונים, הונפקו בולי דואר ללא ערך נקוב, כיוון שתעריפי הדואר השתנו בקצב מהיר, ואי אפשר היה לעדכן אותם על-גבי הבולים. כמו כן הדפיס הבנק המרכזי שטרות בערכים של עד 10,000 שקלים כדי להקל על התשלומים והעסקאות שהגיעו לסכומים גבוהים במיוחד. סוחרים רבים העדיפו לנקוב מחירים במטבע זר, כדי שלא יצטרכו לעדכן אותם שוב ושוב.

האינפלציה בישראל ידעה מעלות ומורדות במהלך השנים. לשיאה הקיצוני הגיעה האינפלציה בין השנים 1980-1985: שיעור האינפלציה השנתית הגיע לשיא של 445% (כלומר, המחירים עלו פי חמישה וחצי בממוצע בתוך שנה אחת בלבד) בשנת 1984. השיעור הגבוה ביותר של עליית המדד החודשית נרשם בחודש יולי של שנת 1985, והוא עמד על 27.49%. עליית המחירים המהירה והבלתי מבוקרת הביאה לכך שבמשך כמה שנים חושב תקציב המדינה בדולרים של ארצות הברית במקום בשקלים, כיוון שאי אפשר היה לדעת בתחילת השנה מה יהיה ערך השקל בסופה. כמו כן, נוצר חוב חיצוני גדול מאוד שאיים להחמיר את המשבר הכלכלי, ונרשם שפל ביתרות מטבע החוץ של ישראל. האינפלציה נבלמה בסופו של דבר בעקבות תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985.